העיגולים הסגולים שהסתובבו כאן בשבוע האחרון על פנים אנושיות
מחזירים אותי לשאלה עתיקה שמסתובבת אצלי במוח לא מעט:
אם קיבלנו גוף לעבוד איתו בעולם הזה, למה שנקבור אותו בעודנו בחיים?
האם לא מן הראוי שננסה להפיק ממנו את שיא הפוטנציאל שלו?
בעיני, הדרך לכבד את המתנה הזו שקיבלנו, הגוף שלנו,
היא ללמוד אותו, לטפל בו ולהנות ממנו עד כמה שניתן.
החיבור בין הגוף לנפש כל כך עמוק.
הגוף שלנו הוא כלי שיכול לחבר אותנו פנימה באופן כל כך חזק.
והפנים?
הן בכלל סוג של תמצית
של כל החיבור הזה בין הנפש והגוף.
בפנים נמצאות ההבעה, רמת המתח, האנרגיה שלנו.
שם מרוכזים כמה איברים באזור קטן (יחסית לשאר הגוף)
מה שמאפשר לשחק, לקשט,
לעצב את הדרך שבה החלקים מסתדרים יחד
ולתת ביטוי גם לכל אחד לחוד.
ההמלצה הראשונה שלי לכל אשה שמגיעה ללמוד איפור
היא להכיר מחדש את הפנים שלה.
זה מתחיל בלראות אותן
כדי לראות צריך ממש להתבונן.
כי כשאשה מתרחקת מעצמה, קשה לה להתבונן בפנים שלה.
בתוך הקשיים המצטברים היא נוטה לראות פגמים
וקשה לה לראות את היופי.
ונוצרת הימנעות, וכיווץ קטן בלב הופך לבן לוויה קבוע.
ואני אומרת – לא להימנעות!
תסכימו לראות את הפנים שלכן.
תסכימו לחפש בעיניים טובות.
יש כל כך הרבה יופי ועוצמה שרק מחכים שתתנו להם אור.
ובאמת, אשה אחרי אשה,
אני רואה אותן מגלות מחדש את היופי בפנים שלהן
וזה מאיר אותן מבפנים.
ואז
באים פתאום ושמים עיגולים שטוחים, אטומים, על פנים של נשים
בצבע הדי מתוק של הרשת (ממש ״כלום לא עצוב, הכל כרגיל״)
בום. אין יותר פנים.
ביג מיסטייג. היוג׳!
נשים היום הן ממש לא קטנות ומפוחדות.
העובדה המשמחת היא
שהמון נשים כבר יודעות שהפנים שלהן ראויות להיות בפרונט
והכוח הזה תולש כל מדבקה פחדנית.
בואו נמשיך לטפח את מי שאנחנו
למרוח קרמים של אהבה עצמית, כבוד, קבלה ושוויון
כך שכל ניסיון לכיסוי מאולץ לעולם לא יוכל להתפס עלינו.
היופי הוא עצום, אני בוחרת לחפש אותו תמיד.
תראו את שלכן, ושמרו על פנים מוארות.
