היתה לי תקופה שבה לימדתי הרבה קבוצות של נערות בסיכון.
דרך שיעורי איפור, ניסיתי להעביר אליהן עולם שלם שמרכיב את העיסוק הזה:
דיאלוגים על קבלה עצמית
על ראיית הטוב בעצמי ובאחרים
על יצירה, תשוקה, צבע, חומר ומשחק
על דמויות שונות בחוץ ובפנים
על סטיגמות אוטומטיות וקצת מודעות אל השיפוטיות הזו
על משיכה ודחייה
על אהבה עצמית מול ביקורת רעילה
על טיפול ומגע ועוד ועוד.
המון פעמים הייתי שואלת את עצמי,
בכל זאת, מה כבר יש לך לתת לבנות האלה?
״זה רק איפור! זה לא איזה משהו חשוב ונעלה לחיים״ (ביקורת עצמית ושיפוטיות כבר אמרנו?)
והייתי מסתובבת עם השאלה הזו בלב, ומרגישה לפעמים קצת רמאית, וקצת ׳מי אני באמת׳ ושאר ספקות.
וזה שלח אותי לפשפש עמוק בתוכי, ולהבין מה אני בעצמי עושה כאן בתוך העולם הזה שיש בו גם מרכיבים שמנוגדים לערכים שלי: הסתרה, מניפולציות, זיוף, שטחיות, וולגריות…
שוב ושוב היתה עולה התשובה: אבל זה כיף! ומעניין לשחק עם הפנים! ויכול להיות משמח ממש! באמת! ורגיש, ונעים, ומגלה לי מי אני היום, ועוזר לי להתחבר…! וכל היום בא לילהיות נחמדה לאנשים אחרי קצת איפור, וכשאני מאפרת מישהי והיא מגלה את היופיאצלה – הפנים שלה מוארות בבת אחת!
ואז הייתי לוקחת את עצמי למפגש פסגה, וחותמת איתי על הסכם:
לא צריך להציל את העולם כדי לעשות משהו ׳נחשב׳. לא צריך לנסות משהו גרנדיוזי ולאמצי אותי.
אבל אם את מצליחה לגעת בנקודה אחת, קטנטנה, אבל משמעותית, שדרכה את מרימה את האנרגיות הטובות לך ולאחרים – זו התרומה שלך לאנושות.
והמסר שלי לבנות?
תמצאו את נקודה השמחה וההשפעה הקטנה שלכן, ותבחרו בה. תתחילו משם. זה כבר המון.
